מיומנו של איש היי-טק מתחיל: כך התגלה אלי לראשונה האמן
הדלת נסגרה. נקישות עקביה של הבוס מזכירות לי: השעמום משחק טניס שולחן עם עצמו (לוקחים חציו של שולחן טניס ומצמידים לקיר). מתוך הקירות הלבנים (חשוכי חלונות) מבצבצים שלל כבלים. מתוך המכשירים מבצבצים שלל כבלים. המחשבים פולטים שלל כבלים. ורק אני. לא מחובר. נורות צבעוניות של מכשירים, מהבהבות. מפטפטות ואני מנסה להבין. זה מייאש אותי. אז אני מגדיר את מצב הרוח שלי כישות בפני עצמה. אני מחליט לא להיכנע לה. כורע על ברכיי. מתחיל במלאכת הטווייה. בין הרשת לרשתית, ידי ממששות. אני נאנח. כך כבר כמה שעות ולרגע פתאום. צרחה בחדר סמוך. אני חובט את ראשי בשולחן. מה זה היה? הדלת נפתחת. "מגישים ארוחת צהרים בחדר האוכל". אני שומע את קול הבוס. ממקומי, תחת השולחן. אני רואה זוג רגלים. "איפה אתה?" איני יודע לאיזו רגל להתייחס. אז אני מגיב ישר באמצע. בין רגל אחת לשניה. "אני מייד אגיע." "עוד לא גמרת?" "מייד, מייד" והדלת נסגרה. הכבלים ממתינים. דרוכים במקומם. שוב הצרחה. ושוב. אני חובט את ראשי בשולחן. ו. כבל אחד יחיד מזדקר. מסמן לי בתנועה מזמינה. אז אני עוקב אחר פיתוליו. ועוד מפיתוליו. ובסופו פיתולים. אז אני מחליט להיכנע. וקם על רגליי. והנה. חשכו עיני כי ראיתי. איך הכבל מתחיל (או מסתיים) בגופי ממש. בטבורי. "שחרר אותי!" שמעתי (את עצמי פונה) לעצמי. "שחרר אותי!" גופי (שכבר לא היה גופי) התעוות לכדי. ראש גדול על רגל אחת. בחזית - מצח ענק ומאחור. אחוריים. נגחתי בקיר, לראשונה בין כתליו. הארתי בו חלון. קפצתי מבעדו. מחלל אחד אל החיצון. נחתתי כך, בשפתיים פשוקות, על פסגתה של תרבות. הצריכה
הדלת נסגרה. נקישות עקביה של הבוס מזכירות לי: השעמום משחק טניס שולחן עם עצמו (לוקחים חציו של שולחן טניס ומצמידים לקיר). מתוך הקירות הלבנים (חשוכי חלונות) מבצבצים שלל כבלים. מתוך המכשירים מבצבצים שלל כבלים. המחשבים פולטים שלל כבלים. ורק אני. לא מחובר. נורות צבעוניות של מכשירים, מהבהבות. מפטפטות ואני מנסה להבין. זה מייאש אותי. אז אני מגדיר את מצב הרוח שלי כישות בפני עצמה. אני מחליט לא להיכנע לה. כורע על ברכיי. מתחיל במלאכת הטווייה. בין הרשת לרשתית, ידי ממששות. אני נאנח. כך כבר כמה שעות ולרגע פתאום. צרחה בחדר סמוך. אני חובט את ראשי בשולחן. מה זה היה? הדלת נפתחת. "מגישים ארוחת צהרים בחדר האוכל". אני שומע את קול הבוס. ממקומי, תחת השולחן. אני רואה זוג רגלים. "איפה אתה?" איני יודע לאיזו רגל להתייחס. אז אני מגיב ישר באמצע. בין רגל אחת לשניה. "אני מייד אגיע." "עוד לא גמרת?" "מייד, מייד" והדלת נסגרה. הכבלים ממתינים. דרוכים במקומם. שוב הצרחה. ושוב. אני חובט את ראשי בשולחן. ו. כבל אחד יחיד מזדקר. מסמן לי בתנועה מזמינה. אז אני עוקב אחר פיתוליו. ועוד מפיתוליו. ובסופו פיתולים. אז אני מחליט להיכנע. וקם על רגליי. והנה. חשכו עיני כי ראיתי. איך הכבל מתחיל (או מסתיים) בגופי ממש. בטבורי. "שחרר אותי!" שמעתי (את עצמי פונה) לעצמי. "שחרר אותי!" גופי (שכבר לא היה גופי) התעוות לכדי. ראש גדול על רגל אחת. בחזית - מצח ענק ומאחור. אחוריים. נגחתי בקיר, לראשונה בין כתליו. הארתי בו חלון. קפצתי מבעדו. מחלל אחד אל החיצון. נחתתי כך, בשפתיים פשוקות, על פסגתה של תרבות. הצריכה
No comments:
Post a Comment